פוסט רציני וחורג מהתמה

כבר כמה ימים שאני מסתובבת בבלוגים, פייסבוק ושאר פלטפורמות תוכן גולשים, ואני נתקלת במתקפה המוצדקת אודות המכון לאמנות הפיתוי וגולש אחד במיוחד, שתיאר השתלשלות עניינים שאין אלא להגדירה כאינוס.

כתבו על זה כאן (ואף הגישו תלונה במשטרה), וכאן, וגם כאן. ואפילו קישרו לכאן - ואז התרגזתי ממש.

כי אז נזכרתי, שגם אלי פנו, לא זוכרת איפה, לא זוכרת בדיוק מתי, לא זוכרת איך הם נראו או מה הם לבשו או מה בדיוק אמרו – פשוט כי הם לא עניינו אותי, אבל את אותה הטכניקה בדיוק ניסו גם עלי. ואני  זוכרת שהם היו שניים, אני זוכרת שהם היו עקשנים, ואני זוכרת שהשבתי – "אין לי זמן בשבילכם, אין לי כח להתעסק בשטויות שלכם, עשו טובה – קחו מרחק", והמשכתי ללכת.

עמדתי מול כמה מהבלוגים האלו, קראתי תגובות, והחלטתי שאני לא שותקת. במיוחד אחרי שראיתי את תגובה אחת שאומרת: "אם זה כזה אונס, למה היא לא התלוננה?" . כבר כתבתי משהו על אחותו ועל אמא של אותו מגיב, כבר איחלתי לו שיהיו לו (אם יצליח למצוא מישהי שתסכים) רק בנות, ומשהו בי לא הצליח לשלוח את התגובה. אולי כי לא רציתי להיכנס לריב טוקבקים. היו שם כבר מספיק, כמה מהם מכרים אישיים שלי, שכתבו דברי טעם חריפים במיוחד.

חשבתי לכתוב שורת סטטוס בפייסבוק. עולמי, שצר הוא כעולם נמלה, מסתבר, שוטט לציטוט מוכר ואהוב, עד כמה שציטוט בנושא כזה יכול להיות אהוב.

בערעור בפרשת האונס בשמרת, ציטט השופט (דאז) חשין ציטוט משירו של דן אלמגור – "כשאת אומרת לא". כשלעצמו – קונספט נוראי לשיר, לכן גייסתי לאורך השנים את היכולת לומר "לא" בהעדר חן כל כך מובחן ואלים, שאי אפשר לטעות ב"לא" שלי. אבל לפעמים, לעיתים רחוקות, כשהעומד מולי הולם בי בהתנהגותו הגסה, ה"לא" שלי נעלב. נאמר בנימוס. נאמר בהשתקה. ובדיוק על זה בונים מוריהם ורבניהם של ה"מפתים". "מפתים" – בהעדר הגדרה טובה יותר לניצול המכוער, הבוטה, הנבזי, השפל והאומלל של אנושיותו של האחר.

ובחזרה לעולמי הצר – אסיים את הפוסט הקצר, הפשוט והאישי הזה, בציטוט קצר מאותו פסק דין של בית המשפט העליון, שאולי יעזור למי שעוד מתלבט – האם כן או לא, או לא הוא כן, או כן הוא אולי ואולי זה בכלל אחר-כך, להבין קצת יותר טוב מה משמעותן של שתיים מהמילים הפשוטות, הקצרות והברורות בשפה העברית. כן. לא.

"סוג מקרים נוסף יסודו אף הוא בנרקיסיזם גברי, ותמציתו בהשקפה הגורסת כי "טרם נולדה האישה שתעמוד בפניי". בסוג זה גוונים מגוונים שונים, ובו האירועים המסוכנים ביותר. טעם הדבר הוא, שבחבורת אירועים זו יש שהאינוס אינו נעשה בברוטאליות, ובשל כך קשה – לעתים קשה מאוד – לסווג את מעשה האישות כאינוס. ובכל זאת המעשה הוא אינוס. כך, למשל, במקום בו מקרב גבר – או נער – את גופו אל גופה של אישה – או נערה – וזו מסרבת לו בדרך שבני תרבות מסרבים לזולתם, והיא באמירת "לא"; זו אומרת "לא", והוא בשלו עד גמירא.

פזמן הפזמונאי: "כשאת אומרת 'לא' למה את מתכוונת? למה את מתכוונת, כשאת אומרת 'לא'? האם ה'לא' הוא 'לא' – ובאמת אולי הוא רק 'אולי, אך לא כעת', או שה'לא', הוא רק 'עוד לא' אולי הוא 'או', אולי הוא 'בוא'. כי את אומרת 'לא' כל-כך בחן, שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ'כן'". וכך הלאה (הפזמון "כשאת אומרת 'לא'" מאת ד' אלמגור, 1000זמר ועוד זמר (כנרת, חלק ב, בעריכת ת' אליגון ו-ר' פסחזון, 1983).

האומנם כך הוא? האומנם "לא" הוא "אולי"? האומנם "לא" הוא "בוא"? האומנם "לא" הוא "כן", ואף "עוד יותר מזמין מ'כן'"? אין ספק בלבנו שהפזמונאי כתב דברים שכתב בחיוך, בקלילות ובבדיחות דעת – בוודאי בכישרון – ואולם מתגנב חשש אל לב כי יש שיראו בדבריו מורה דרך להליכות ולמנהגות, וכאומרים: ממנו נשמע וכן ננהג.

ועל כך נאמר אנו, בלשון צלולה ובלא פקפוק וגמגום: כשאישה אומרת "לא" היא מתכוונת ל"לא" כמשמעותו בחיי יום-יום וכהוראתו במילון. כך אישה, כך גבר, כך ילד, כך ילדה, כך זקן, כך זקנה, כך כל אדם. "לא" הוא לעולם "לא", ואין "לא " שהוא "כן". אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח, אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן ואין לילה שהוא יום – והכול אם מדברים אנו בלשון בני-אדם. "לא" הוא "לא". אישה האומרת "לא" והגבר מתייחד עמה על-אף אותו "לא", הייחוד הוא שלא בהסכמתה והמעשה הוא מעשה אינוס (אלא אם כן סיכמו השניים מראש כי "לא" פירושו בשפתם הפרטית הוא: "כן", כדבר עליסה בארץ הפלאות). פרופ' אסטריך מוקיעה, במאמרה הנ"ל, את מה שהיא מכנה "a 'no means yes' philosophy" (שם, בעמ' 1103), וכך נעשה אף אנו. מתירנות אינה הפקרות, חופש אין פירושו כל דאלים גבר, וזאת נדע כולנו".

(ההדגשות שלי, דברי החכמה הם של השופט חשין, ע"פ מ"י נ' בארי, פ"ד מח(1) 302).

ובכך אני מקווה שיסתיימו הסיבות להשיק את עיסוקי עם תחביביי.