מדובר בפחזניות קטנות ממולאות בקרם פטיסייר ומעליהן דיסקיות קרמל, על בסיס בצק עלים עם ובאמצע הררי קצפת. לאנשים כמוני, שיכולים לאכול קצפת בכף ולא צריכים יותר כלום בשביל להיות מאושרים – זה מרגיש כמו ארוחת בוקר בגן עדן.

תחת זאת, ובניגוד לא טבעי לדחף המשתלט, החלטתי לאפות. הכנתי וריאציה על העוגה הלבנה של סבתא שלי, שהיא מושלמת לפסח כי אין בה קמח והתחתית שלה היא כמו מרשמלו בטעם וניל, וטארט פירות עם קרם פטיסייר.

ובהערת שוליים: ב-urbanoutfitters מוכרים בעשרה דולר גרלנדה להרכבה עצמית של כל כיתוב שתרצו. אפילו מתחכם, כמו זה:

את המתכון לטארט דומדמניות וקרם פטיסייר אפשר למצוא כאן. זה פחות או יותר אותו דבר רק עם פירות אחרים, וניתן לזגג אחרת.

סידור הפירות הוא לפי טעמו האישי של כל אחד. אני בחרתי בקיווי, תותים, פירות יער (קפואים מהסופר, לצערי), תאנים קטנות ויפות (וזולות!) משוק האיכרים בנמל תל אביב, שעל קרבתו המסוכנת למקום עבודתי עוד יסופר. בדרך כלל אני מזגגת עם ריבת משמשים שמהולה בקצת מים רותחים, אך פספסתי השנה את עונת המשמשים ולכן לא הייתה לי ריבה זמינה לזיגוג. אפשר גם עם אבקת סוכר או סירופ סוכר, אבל אני לא מחבבת סירופ סוכר כי הוא נ-ו-ר-א מתוק, ואני מעדיפה משהו במתיקות מתונה או חמצמצות שתשתלב יפה עם קרם הפטיסייר המתוק.

(סלחו לי על האינסטגרמיזם, אבל לא היה לי זמן לצלם. מזל שמישהו דאג לזה. אל תתנו לזה להפריע לכם ללחוץ להגדלה)

ובנימה אישית ורצינית – שנה טובה לכולם.

מי ייתן ו-2012 תהיה סובלנית ושפויה מזו שקדמה לה. שנערות תוכלנה ללכת לבית הספר בשקט; שנשים תוכלנה לנסוע באיזה צד של האוטובוס שמתחשק להן; שבלוגרים יוכלו לכתוב כל העולה על רוחם בלי מורא הדין המתנוסס מעל צוואריהם כחרב; שנדע להעניק כבוד לזקנינו; לחנך כראוי את ילדינו לסובלנות ומחשבה עצמאית, ולא לשנאת חינם ולנבערות; שנדע לקדש את אוצרות התרבות שלנו; לחבק את אוהבינו; שנדע להעריך את המדינה בה אנו חיים, שאבותינו נלחמו עליה עבורנו; להשיב להם טובה תחת טובה בדמות תמיכה בדמוקרטיה, בחופש דיבור, בחופש המחשבה, בדאגה לאחר, לחלש, לנזקק; שנדע להעריך את קדושתם של החיים ולשמוח בהם; שנה טובה.

בימים גשומים ונהדרים כמו אלו שאני מקווה שיגיעו אלינו בסוף השבוע, כמובטח, כל מה שמתחשק לי זה לאכול מרק, עם שאריות, בלי שאריות, רק מרק, חם, סמיך ומלא בדברים.

מרקים מטבעם הם מצע אינסופי ומנחם, המוכן לקלוט אל זרועותיו החמימות כמעט כל דבר, כולל את עקבות יום הפרך שעבר, וליל קו האש שעוד לפני.

השבוע הכנתי מרק זריז במיוחד, מאולתר לחלוטין (ולכן גם לא מצולם בשום צורה) של חומוס ותפוחי אדמה. כל מה שצריך הוא קצת שאריות, כוחות אחרונים ומישהו שיעשה כלים בסוף.

מרק חומוס ותפוחי אדמה:

מצרכים:

קופסת גרגירי חומוס (או גרגירי חומוס שהושרו לילה קודם וכו', אך זה הרבה יותר מהיר עם קופסת שימורים, ומאפשר ספונטניות…)

שני תפוחי אדמה גדולים קלופים וחתוכים לקוביות קטנות

בצל גדול קצוץ

4-5 שיני שום חתוכות

מלח, פלפל לבן ושחור, וכמה חוטי זעפרן

שמנת לבישול (אני משתמשת ב-10% מטעמי רוחב. של המותניים, כלומר)

שמן זית

שאריות לחם (2-3 פרוסות או הנשיקה)

פרמז'ן או גבינה אחרת לגירור

הכנה:

בסיר גדול למרק, מטגנים בשמן זית את הבצל על אש בינונית עד שיזהיב אבל לא ישחים. מוסיפים את השום, את החומוס (המסונן, אם השתמשתם בקופסה) ואת קוביות תפוח האדמה כ-6-7 דקות. מוסיפים מים (אני מתעצלת ומוסיפה מים רותחים), מוסיפים מלח, פלפל לבן, מעט פלפל שחור (לפי הטעם, אני אוהבת הרבה פלפל) ומבשלים כ-20 דקות עד שהחומוס ותפוחי האדמה רכים. מסירים מהאש ובעזרת בלנדר יד טוחנים את המרק למחית חלקה.

מחזירים לאש ומוסיפים את השמנת לבישול. מערבבים, ומוסיפים את חוטי הזעפרן. מבשלים עוד כ-10 דקות על אש בינונית.

במקביל, חותכים את שאריות הלחם ומקפיצים אותן במחבת עם שמן זית עד שהן משחימות מעט אבל לא נשרפות.

מסירים את המרק מהאש, מחלקים לצלחות עמוקות, לכל צלחת מוסיפים כמה קרוטונים, מזלפים זילוף קטן של שמן זית ובוזקים פרמז'ן.

מרק עגבניות פשוט, מאולתר ומוצלח

מכיוון שלא יעלה על הדעת פוסט בלי תמונה, אני מצרפת תמונה ישנה מאוד של מרק עגבניות שנעשה בערך באותו אופן, עם קרוטונים תוצרת בית מלחם עייף במיוחד.

הדבר היחיד ששונה בין שני המרקים, חוץ מהכל, הוא המרכיבים. מכינים אותו דבר בדיוק: בצל, שום, שמן זית, מוסיפים עגבניות חתוכות (אני מעדיפה שרי), מבשלים כ-20 דקות עם מלח, פלפל ופפריקה אם מתחשק לכם, אפשר גם לטחון כדי שהמרקם יהיה אחיד. אפשר להוסיף גם כוסברה שמוסיפה המון. הגשה עם זילוף שמן זית, קרוטונים מטוגנים (אפשר גם בתנור) וגבינה טעימה.

עוד בגזרת "מרקים שליאת אוהבת במיוחד": מרק אפונה עם קבנוס ועצמות שפונדרה ומרק תירס פשוט עם שמן שומשום וג'ינג'ר.

ועוד הפתעה קטנה לסיום, גם היא ישנה וטובה. זה נראה מהמם, זה טעים באופן חריג, וזה קל בצורה מבישה.

פרפה נוטלה משודרג, וכך זה מתבצע: מקציפים שני שמנת מתוקה, לקראת הסוף, מוסיפים פנימה קופסת נוטלה קטנה וממשיכים להקציף על מהירות נמוכה עד שהנוטלה נבלעת. ממלאים תבנית שקעים כלשהי מסיליקון בתערובת ומקפיאים לכמה שעות. מקשטים איך שרוצים: אני קישטתי עם עלה נענע וקוביית שוקולד מריר-צ'ילי חריף וטעים, ששובר את המתיקות של הנוטלה. אפשר לקרמל שקדים מולבנים ולשים בתחתית – או כל דבר אחר.

נ.ב. אחרון

עד שלא ננזפתם על ידי הקצב כששאלתם: "כמה זמן זה צריך בסיר לחץ?", לא ידעתם נזיפה מהי.

בפעם האחרונה שכתבתי הייתי באמצעו של ההריון הראשון שלי, ובמהלך חמשת החודשים האחרונים גיליתי שילדים נכללים ברשימת העיסוקים התובעניים ביותר שידע המין האנושי (הראשון שאומר "אמרתי לך" יקבל לבנת חבלה בדיוור ישיר דרך החלון, יש?).

בימים הראשונים, אפילו בשבועות הראשונים לאחר הלידה, לא שיערתי בנפשי שאי פעם אמצא זמן להכין משהו שעולה במורכבותו על פיתה עם שוקולד. הזמן עשה את שלו, ולאט לאט, תוך צעקות "אמא פה, לא לבכות" לעבר הסלון, מצאתי את עצמי במטבחון הפיצפון שלי, עושה את מה שאני הכי אוהבת לעשות.

במהלך החודשים האלו, אפילו מצאתי את עצמי מצלמת חלק מהדברים שהכנתי, אבל איכשהו, לא הצלחתי למצוא את הזמן לשבת ולכתוב. עכשיו,  כשהחיים קיבלו מסלול מעין נורמלי, התיישבתי לכתוב. ואז קמתי לעריסה. וחזרתי לכתוב. וחוזר חלילה.

(לחצו להגדלה. המנה המוגמרת על צלחות וינטג' אמיתיות מסבתא שלי, שנקנו ממשפחה פולנית שעלתה לארץ בשנות החמישים או השישים)

היום בצהריים החלטתי לפנק בהמבורגר טעים במיוחד, ברוטב יין אדום מצומצם, עם עגבניות צלויות ומחית שום צלוי בשמן זית, צ'יפס אפוי עם מלח מעושן ומלח רוזמרין ומעל כל זה – גבינת פרמז'ן מגוררת.

להמבורגר:

בשר בקר טחון להמבורגר – אנטריקוט או שילוב כלשהו שהקצב שלכם ממליץ עליו, בכמות שתרצו. אני עשיתי המבורגרים של 200 גרם האחד.

מלח, פלפל, ביצה אחת לכל קילו ושן שום כתושה. אני יוצרת צורות בעזרת רינג ושוקלת את ההמבורגרים לפני כדי שייצאו שווים בגודל.

על מחבת פסים חמה מאוד מטגנים את ההמבורגרים שתי דקות מכל צד ואז עוד שתי דקות כשהמכסה מכוסה כדי לתת בישול מבפנים (למידת עשייה מדיום)

לרוטב יין אדום:

חצי בקבוק יין אדום איכותי, מלח, פלפל, מעט סוכר, ענף רוזמרין וכף-שתיים של חמאה.

מניחים במחבת את כל החומרים ומצמצמים את הרוטב עד שהוא סמיך ועשיר. מחצי בקבוק יין נותרו לי 30 מ"ל של רוטב.

לעגבניות צלויות ומחית שום:

עגבניות שרי

שיני שום קלופות

שמן זית

על רשת מיוחדת (זו שקולים עליה חצילים) מניחים עגבניות שרי שטופות ושיני שום קלופות, והופכים באופן תדיר שלא יישרף.

מניחים את העגבניות בצד

(השום הכתוש, מושרה בשמן זית לפני הטחינה)

את השום כותשים לתוך קערה ומשרים בשמן זית

לפני ההגשה, בעזרת בלנדר יד מועכים את השום יחד עם השמן, ומסננים במסננת צפופה כדי לקבל מחית נקיה. את השמן אפשר לשמור לסלט למשל.

(לפני האפיה)

לצ'יפס

חותכים תפוחי אדמה לצורה שתרצו. בוזקים מלח ופלפל. אני השתמשתי בתערובת של מלח רוזמרין ומלח מעושן שהוא בצבע שחור.

הכנסתי אותם לתנור לחצי שעה בחום גבוה, והשחמתי עוד כרבע שעה בתנור בגריל (כשאני הופכת כל שלוש ארבע דקות, אחרת זה נשרף בקלות מאוד).

הרכבה:

את ההמבורגר רצוי להכין בסוף, אחרי שהכל כבר מוכן כדי להגיש הכל חם. מסדרים על צלחת את כל המרכיבים, שופכים על ההמבורגר מעט מהרוטב ובוזקים פרמז'ן מגוררת מעל.

ובסוף – מגישים עם מפיות המבורגר שנקנו ב"חדרים" בסלמה בתל אביב.

וכמו שמשדרים בחדשות ב"קול ישראל" מקבץ ידיעות פלילים – הנה מקבץ מאכלים שאת מתכוניהם אעלה יום אחד, או שלא, הם פשוט היו יפים מאוד.

קוקימן

מאפה ביצים וחצילים בעלי פילו עם סלט ירקות ותאנים ברוטב ויניגרט בלסמי

נ.ב

הברווז הוא רמז מטרים למשימה הגדולה הבאה שלי: קאפקייקס בצורת ברווזון אמבטיה. בינתיים אני עוד מלקטת חומרי גלם מרחבי העולם. הספר שמהווה השראה לכל זה – בפעם הבאה ובקרוב.

xoxo

כתבו על זה כאן (ואף הגישו תלונה במשטרה), וכאן, וגם כאן. ואפילו קישרו לכאן - ואז התרגזתי ממש.

כי אז נזכרתי, שגם אלי פנו, לא זוכרת איפה, לא זוכרת בדיוק מתי, לא זוכרת איך הם נראו או מה הם לבשו או מה בדיוק אמרו – פשוט כי הם לא עניינו אותי, אבל את אותה הטכניקה בדיוק ניסו גם עלי. ואני  זוכרת שהם היו שניים, אני זוכרת שהם היו עקשנים, ואני זוכרת שהשבתי – "אין לי זמן בשבילכם, אין לי כח להתעסק בשטויות שלכם, עשו טובה – קחו מרחק", והמשכתי ללכת.

עמדתי מול כמה מהבלוגים האלו, קראתי תגובות, והחלטתי שאני לא שותקת. במיוחד אחרי שראיתי את תגובה אחת שאומרת: "אם זה כזה אונס, למה היא לא התלוננה?" . כבר כתבתי משהו על אחותו ועל אמא של אותו מגיב, כבר איחלתי לו שיהיו לו (אם יצליח למצוא מישהי שתסכים) רק בנות, ומשהו בי לא הצליח לשלוח את התגובה. אולי כי לא רציתי להיכנס לריב טוקבקים. היו שם כבר מספיק, כמה מהם מכרים אישיים שלי, שכתבו דברי טעם חריפים במיוחד.

חשבתי לכתוב שורת סטטוס בפייסבוק. עולמי, שצר הוא כעולם נמלה, מסתבר, שוטט לציטוט מוכר ואהוב, עד כמה שציטוט בנושא כזה יכול להיות אהוב.

בערעור בפרשת האונס בשמרת, ציטט השופט (דאז) חשין ציטוט משירו של דן אלמגור – "כשאת אומרת לא". כשלעצמו – קונספט נוראי לשיר, לכן גייסתי לאורך השנים את היכולת לומר "לא" בהעדר חן כל כך מובחן ואלים, שאי אפשר לטעות ב"לא" שלי. אבל לפעמים, לעיתים רחוקות, כשהעומד מולי הולם בי בהתנהגותו הגסה, ה"לא" שלי נעלב. נאמר בנימוס. נאמר בהשתקה. ובדיוק על זה בונים מוריהם ורבניהם של ה"מפתים". "מפתים" – בהעדר הגדרה טובה יותר לניצול המכוער, הבוטה, הנבזי, השפל והאומלל של אנושיותו של האחר.

ובחזרה לעולמי הצר – אסיים את הפוסט הקצר, הפשוט והאישי הזה, בציטוט קצר מאותו פסק דין של בית המשפט העליון, שאולי יעזור למי שעוד מתלבט – האם כן או לא, או לא הוא כן, או כן הוא אולי ואולי זה בכלל אחר-כך, להבין קצת יותר טוב מה משמעותן של שתיים מהמילים הפשוטות, הקצרות והברורות בשפה העברית. כן. לא.

"סוג מקרים נוסף יסודו אף הוא בנרקיסיזם גברי, ותמציתו בהשקפה הגורסת כי "טרם נולדה האישה שתעמוד בפניי". בסוג זה גוונים מגוונים שונים, ובו האירועים המסוכנים ביותר. טעם הדבר הוא, שבחבורת אירועים זו יש שהאינוס אינו נעשה בברוטאליות, ובשל כך קשה – לעתים קשה מאוד – לסווג את מעשה האישות כאינוס. ובכל זאת המעשה הוא אינוס. כך, למשל, במקום בו מקרב גבר – או נער – את גופו אל גופה של אישה – או נערה – וזו מסרבת לו בדרך שבני תרבות מסרבים לזולתם, והיא באמירת "לא"; זו אומרת "לא", והוא בשלו עד גמירא.

פזמן הפזמונאי: "כשאת אומרת 'לא' למה את מתכוונת? למה את מתכוונת, כשאת אומרת 'לא'? האם ה'לא' הוא 'לא' – ובאמת אולי הוא רק 'אולי, אך לא כעת', או שה'לא', הוא רק 'עוד לא' אולי הוא 'או', אולי הוא 'בוא'. כי את אומרת 'לא' כל-כך בחן, שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ'כן'". וכך הלאה (הפזמון "כשאת אומרת 'לא'" מאת ד' אלמגור, 1000זמר ועוד זמר (כנרת, חלק ב, בעריכת ת' אליגון ו-ר' פסחזון, 1983).

האומנם כך הוא? האומנם "לא" הוא "אולי"? האומנם "לא" הוא "בוא"? האומנם "לא" הוא "כן", ואף "עוד יותר מזמין מ'כן'"? אין ספק בלבנו שהפזמונאי כתב דברים שכתב בחיוך, בקלילות ובבדיחות דעת – בוודאי בכישרון – ואולם מתגנב חשש אל לב כי יש שיראו בדבריו מורה דרך להליכות ולמנהגות, וכאומרים: ממנו נשמע וכן ננהג.

ועל כך נאמר אנו, בלשון צלולה ובלא פקפוק וגמגום: כשאישה אומרת "לא" היא מתכוונת ל"לא" כמשמעותו בחיי יום-יום וכהוראתו במילון. כך אישה, כך גבר, כך ילד, כך ילדה, כך זקן, כך זקנה, כך כל אדם. "לא" הוא לעולם "לא", ואין "לא " שהוא "כן". אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח, אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן ואין לילה שהוא יום – והכול אם מדברים אנו בלשון בני-אדם. "לא" הוא "לא". אישה האומרת "לא" והגבר מתייחד עמה על-אף אותו "לא", הייחוד הוא שלא בהסכמתה והמעשה הוא מעשה אינוס (אלא אם כן סיכמו השניים מראש כי "לא" פירושו בשפתם הפרטית הוא: "כן", כדבר עליסה בארץ הפלאות). פרופ' אסטריך מוקיעה, במאמרה הנ"ל, את מה שהיא מכנה "a 'no means yes' philosophy" (שם, בעמ' 1103), וכך נעשה אף אנו. מתירנות אינה הפקרות, חופש אין פירושו כל דאלים גבר, וזאת נדע כולנו".

(ההדגשות שלי, דברי החכמה הם של השופט חשין, ע"פ מ"י נ' בארי, פ"ד מח(1) 302).

ובכך אני מקווה שיסתיימו הסיבות להשיק את עיסוקי עם תחביביי.

(לחצו להגדלה)

היתרון הגדול בקרם פטיסייר, מלבד העובדה שהוא טעים, הוא שאפשר לעשות אותו בלי שמנת, ולכן הוא מפצה על בצק עמוס בחמאה ומאפשר לאכול עם מעט פחות ייסורים. ההכנה של הטארט מורכבת מכמה שלבים, שהדילוג עליהם הוא לא מומלץ, ותאמינו למי שניסתה.

מרכיבים:

לבצק:

100 גרם אבקת סוכר

200 גרם חמאה

300 גרם קמח

ביצה

גרידה מלימון אחד

לקרם פטיסייר:

חצי ליטר חלב

וניל (עדיף מקל וניל חצוי, אם לא אפשר להשתמש בתמצית איכותית או באבקת וניל שעשויה מווניל אמיתי)

100 גרם סוכר

4 חלמונים

כף קמח או קורנפלור

למעלה:

חבילת דומדמניות שחורות או כל תערובת פירות יער אחרים, שניתן להשיג קפואים בסופר.

אבקת סוכר לקישוט.

הכנה:

הבצק:

1. חותכים את החמאה לקוביות, ומכניסים למעבד מזון עם קמח, גרידת הלימון והסוכר. מעבדים את הבצק בפולסים, ומוסיפים ביצה. ממשיכים לעבד בפולסים עד שהבצק מתגבש, אבל לא יותר מדי כדי לא להרוס את המרקם.

2. מכניסים למקרר (המתכון שאני התבססתי עליו אומר שעה, אני קיצרתי לחצי שעה. אחרי שעה הבצק קר מאוד וקשה לעבד אותו).

3. מרדדים את הבצק ומניחים בתוך תבנית פאי משומנת ומקומחת. חותכים את הקצוות. אני השתמשתי בתבנית קפיצית כדי להוציא את הפאי בקלות, שזו דרכי לומר שאין לי תבנית פאי קפיצית.

4. מכניסים את הפאי לתנור ל-30 דקות (המהדרין שמים גם ניר אפייה על גבי הפאי בזמן האפייה ועליו קטניות כבדות כמו שעועית או חומוס כדי ליצור משקולת שתמנע מהפאי לתפוח במרכז). להוציא כשהפאי שחום.

5. מקררים את הפאי – אפשר על החלון כמוני.

קרם פטיסייר:

רצוי להכין אותו בזמן שהפאי בתנור, כי גם הקרם זקוק לזמן קירור.

1. בסיר שמים חלב ווניל, ומבשלים עד לרתיחה. מנמיכים את האש, ונותנים לחלב להפסיק לרתוח.

2. בקערה, טורפים את החלמונים עם הקמח/קורנפלור והסוכר. מוסיפים בהדרגה לסיר החם, תוך ערבוב, שאחרת הביצה תתקרש.

3. ממשיכים לבשל עד שהקרם מסמיך (אך לא יותר מדי כדי שלא יהפוך לגושי).

(הצעת ייעול שסותרת לחלוטין את הערותיי בדבר שמנת מתוקה: אפשר לקפל פנימה, כשהקרם קר, מיכל שמנת מתוקה מוקצף לקצפת וזה עושה פלאים למרקם ולטעם, אבל לא הכרחי).

הרכבה:

כשהכל קר – שופכים את הקרם על התחתית האפויה והקרה, ומפזרים מעל את פירות היער. רצוי לסנן את פירות היער הקפואים לפני ששמים אותם על הקרם. בגלל ההקפאה הם מפרישים נוזלים. לפני ההגשה בוזקים אבקת סוכר עם מסננת. אפשר גם להכין סירופ סוכר ולזגג את הפירות, אבל זה תמיד נשמע לי כמו הפרזה. מי שבכל זאת מעוניין – 200 גרם סוכר על כוס מים, מבשלים תוך ערבוב עד שהסוכר נמס והסירופ הופך לסמיך. מקררים ומושחים את הפירות עם מברשת.

השאריות, אם תהיתם, הגיעו למשרד וזכו להתייחסות חמה.

הפוסט הזה נכתב הודות לטוב ליבו של השכן באחת הדירות הסמוכות ברחוב 82 פינת ווסט אנד, ככל שהוא קורא עברית ויכול לקבל את תודתי.

לא ידעתי כל כך מה להעלות, ואיך, או מה לכתוב, ולכן אני פשוט מעלה את התמונות המוצלחות ביותר, שיש להן נגיעה כלשהי לעניינים שהבלוג הזה עוסק בהם לעיתים.

וזה הולך ככה:

ניו יורק, לאפאייט, תופסים אינטרנט מחוץ לסטארבאקס

האולסטאר הראשונות שלי, שחורות ודקות במיוחד, דקות ספורות לאחר שנקנו במחיר מבצע של 42 דולר. ברקע, אדידס מסדרת ווספה שהוזמנו במיוחד בשנה שעברה מניו יורק, והנה הן שבות הביתה.

נעלי חתונה 2, בניין רשם הנישואין, רח' וורת' 141, ניו יורק

גם הנעליים האלו, הובאו מניו יורק לפני כחצי שנה, ושימשו כנעלי הצלה לנעלי העקב הכה גבוהות שנעלתי בחתונה האזרחית בארץ. זו הסיבה שהן נבחרו לשמש נעליים עיקריות בחתונה האזרחית השניה בניו יורק. וזו אני, מצלמת את מה שחשוב באמת דקות לפני שנכנסים לקפלה להתחתן.

כפכפים ב-4 דולר על פס צבע תואם, רח' קנאל, מנהטן

מעט אחרי שצולמה התמונה הקודמת, ולאחר שהספקתי להחליף חזרה לג'ינס ולהגיע למצב של אפיסת כוחות מוחלטת וכאבי תופת ברגליים, רכשתי זוג של כפכפים צהובים ב-4 דולר. האיכות, כפי שניתן לתאר, הייתה כה מוצלחת, שהכפכפים האלו לא ישרדו אפילו את הטיסה חזרה הביתה. עם זאת, פס הצבע האקראי על הכביש שתאם בצורה יוצאת דופן את Tart Deco של essie שרכשתי רק יום קודם לכן, הצדיק לפחות תמונה אחת.

רח' האוסטון, קינוח טעים ומוזר, ניו יורק

קצת אחרי זה, הלכנו לשתות קפה שלאחר חתונה (ולאחר דים סאם אותנטי בסינית בצ'יינה טאון), והזמנו את הקינוח המעט מיושן, אך טעים תמיד הזה. וופל בלגי, קצפת, גלידת תות ושוקולד, ובננות, בתוך קערת פלסטיק דמויית עץ מהסוג שסבתא שלי מחזיקה.

איפשהו מעל מקסיקו סיטי, לקראת נחיתה

בסך הכל – אני מעדיפה את זיהום האוויר שלי ברמה מעט נמוכה מזו שבמקסיקו סיטי, ואת אחוז החמצן בדם מעט גבוה מזה שמקסיקו סיטי אפשרה לי, אבל לוקחים את מה שיש. מקסיקו סיטי מהאוויר. בפעם הבאה שתראו בית בצהוב או טורקיז ותחשבו לעצמכם – אלוהים, כמה שזה מכוער, תחשבו כמה יפה זה נראה מהאוויר.

החנות היחידה שמצאתי בה מה לקנות, קונדסה, מקסיקו סיטי

אמנם לא קניתי כלום, אבל למדתי לקח חשוב. גם בקצה השני של העולם, ויויאן ווסטווד למליסה עולות הרבה יותר מדי כסף.

חנות בגדים סגורה עם לוגו יפה, קונדסה, מקסיקו סיטי

לא יודעת לאן היא הלכה, אבל מסתבר שהיא שבה. לא יודעת גם מה היה בתוך החנות כי היא הייתה סגורה. כמוה גם הסניף הנוסף שנתקלתי בו.

שירותי הבנים, מוזיאון פרידה קאלו ודייגו ריברה, מקסיקו סיטי

השלט היה יפה במיוחד, כמו כל המוזיאון. אולי זו העת להתוודות על חיבתי הכה סמלית לחנויות מוזיאונים. אחרי כל התרבות הזאת, צריך לספוג גם קצת קפיטליזם. בחנות המוזיאון של פרידה קאלו קניתי תיק רשת קיצי ומקסים עם הדפס של פרידה קאלו, שמאוד מביך ללכת איתו במקסיקו, אבל פחות בישראל.

נואבו ויארטה, מלון דרימס ויה-מגנה, מקסיקו

ככה זה נראה מחלון הקומה השביעית, צופה לאוקיינוס השקט. הכל כלול, כולל השמש המטורפת והטקילה.

טואלטיקה להמונים, נואבו ויארטה, מקסיקו

לעיתים, השאלה אילו סבונים ימתינו לי בחדר המלון שאליו אני צפויה להגיע, טורדת את מנוחתי. אולי לא טורדת – אך בהחלט מעסיקה. כשהגעתי למלון המצוין בנואבו ויארטה, שהיא למעשה צמודה לפוארטו ויארטה ההיא מספינת האהבה, כל כך שמחתי לגלות את מפלס ההתחשבות, שכמעט זעקתי מאושר. קרם הגנה, שמפו, סבון, סכין וקצף גילוח, משחת שיניים קטנה, מטריה בארון למקרה של גשם, ג'קוזי במרפסת, מיני בר מלא, ערכת תפירה, ערכת צחצוח נעליים, מגהץ ופן. נכון, אלו דברים קטנים, אבל הם יכולים לעשות אותי מאוד מאושרת, מאוד מהר.

שפת הבריכה, נואבו ויארטה, מקסיקו

ברד בטעם מנגו כלול עם הכל, מגבת כחולה, רגל מלאה עקיצות מיתושי ויארטה האכזריים, ושלווה אינסופית.

מלון ויה מריה כריסטינה, גוואנחוואטו, מקסיקו

בדיוק שחשבתי שלא יכול להיות טוב יותר מהמלון בויארטה, הגיע המלון הזה, בעיירה קולוניאלית הורסת, עם חצרות ספרדיות, מזרקות ופסיפסים. וזה עוד לא הכל.

גוואנחוואטו, מקסיקו. הפתעה

בעודי מסתובבת כדי לבחון את החדר המושלם במלון המושלם עוד יותר לפרטיו, נפלו עיני על סלסלת מוצרי לאוקסיטן בחדר האמבטיה. בעוד המלון הקודם גרם לי רק כמעט לצעוק, הפעם צעקתי באמת, צעקה אמיתית של אושר צרוף.

גוונאחוואטו, מקסיקו

בחנות קטנה של ממתקים ושטויות, שורה של ליקרים בטעמים שאפשר לזהות מהתמונות.

שם קניתי שני גושים של ריבת חלב ובקבוק של דולצ'ה דה קברה, שזה כמו ריבת חלב, רק מחלב עיזים.

מקום מפורסם לארטיקים, מקסיקו סיטי

אמרו לי איך קוראים למקום הזה, אבל לא היה סיכוי שאזכור עוד מלכתחילה. המקום הזה הוא מוסד מקסיקני כנראה, ויש לו ארטיקים כאלו בכל הצבעים והטעמים שאפשר להעלות על הדעת, עשויים מחומרים טבעיים. אני בחרתי מנדרינה. עד שלא טעמתם ארטיק שמרגיש כמו מנדרינה קפואה ואמיתית לא טעמתם ארטיק מימכם.

עד כאן סיבוב מסביב לאמריקה בשבועיים. מחר, הטיסה השביעית תוך שבועיים וחצי, וגם האחרונה לטיול הזה, בדרך לארץ.

נתראה בצד השני.

בתיקיית התמונות במחשב בביתי, הצטברו תמונות שצילמה יעל רביד של זוגות נעליים אהובים. לכבוד יום הולדתה שחל היום ולכבוד הסדר שעשיתי בארון הנעליים שלי – אני מעלה חלק מהתמונות. כנראה שאני מקווה שהקיום הווירטואלי של הנעליים ינחם אותי בעתיד, אחרי שבמהלך הסידור השלכתי בלית ברירה כמה זוגות ישנים ומרוטים שהייתי קשורה אליהם בעבותות רגשיות (כולל סנדלים באדום-לבן-שחור שהזמנתי מגרמניה ועל אף היותן עייפות ועצובות המשכתי ללכת איתן. עד יומן האחרון הן היו מושלמות).

(לחצו להגדלה. מלמעלה למטה: סנדלי עור וורודים מ"קסטרו" לפני כ-5 שנים, כמעט ולא ננעלו הודות לעיצוב בלתי אפשרי לנעילה לאורך זמן. כ-200 שקל בזמנו. באמצע: סנדלי עור בצבע ניוד של "סטיב מאדן", 250 ש"ח בסוף עונה. למטה: נעלי עקב אדומות של Miss-l-fire בבוטיק שושו, 400 ש"ח במבצע לזוגות אחרונים)

(נעלי זמש אפורות מ-UrbanOutfitters,  על צעיף הרמס ושרשרת וינטג' שהייתה של סבתא שלי. הנעליים – 28$ לא כולל משלוח. על העובדה שאורבן עושים משלוחים לארץ – כבר דיברנו?)

(סניקרס צבעוניים על מעמד מטונף למזגן. הוורודות – במסגרת שניים ב-140 ש"ח בLondoners בשנקין, והאפורות – במסגרת 4 במאה של "גלי". השלוש האחרות הלכו לילדה בת 14 אבל גם אני מרגישה כמו בת 14 לפעמים)

(ואחרון חביב: נעליים של "קסטרו" – שוב, שעלו 70 ש"ח בחנות העודפים ביפו, משקפי שמש שעלו 10$ ב-UrbanOutfitters, ובינתיים נשכחו על הספסל בתא המדידה ב-GAP, ללמדני לקח, ותיק ברברי ששייך לאמא שלי, ואני תמיד מקווה שהיא תשכח שהוא אצלי)

בקרוב – תמונת ארון הנעליים המסודר, באופן יחסי.

(הערה מהפוסט הקודם – כפתור הלייק עובד, הוא פשוט מוביל קודם לחלון אחר ואז מתווסף הלייק)

גריסיני רוזמרין:

20 גרם שמרית (קצת פחות מחצי חבילה)
חצי-שלושת רבעי כוס מים
2 כוסות קמח
רבע כוס שמן זית
עלי רוזמרין מענף טרי
2 כפות פרמז'ן

הכנה:

מכניסים לקערת המיקסר את השמרים, הקמח, הרוזמרין והשמן. מתחילים לעבד במהירות נמוכה, ומתחילים להוסיף מים עד שהבצק מתגבש. ממשיכים לעבד עוד כמה דקות, ומניחים במקום חמים לתפיחה של שעה.

אחרי שעה, מחלקים את הבצק לשני חלקים, ומרדדים על משטח מקומח. בוזקים חצי מכמות הפרמז'ן על כל עלה של בצק, מקפלים אותו, ומרדדים שוב. חותכים בעזרת סכין או סכין לפיצה לרצועות דקות של כסנטימטר ומניחים אותן על תבנית מרופדת בנייר אפייה.

אופים בטמפרטורה של 180 מעלות כ-13 דקות או עד שהגריסיני משחימים.
שומרים בקופסה סגורה ואפשר גם להקפיא.

(לחצו להגדלה כדי לראות את הגריסיני, את הספה, ואת השלט של המזגן)

פיצה תוצרת בית

מצרכים:

לבצק:
חצי קילו קמח
20 גרם שמרית
כף סוכר
כפית מלח
3 כפות שמן זית
כוס מים

מעל הפיצה:
300 גרם מוצרלה מגוררת
7-8 עגבניות בשלות
בצל גדול
3-4 שיני שום
צרור עלי בזיליקום
מלח ופלפל

הכנה:
בצק:
במיקסר מכניסים את כל המרכיבים חוץ מהמים, ומתחילים לערבל במהירות נמוכה. מוסיפים את המים בהדרגה עד שהבצק הופך להיות גמיש ומבריק. אחרי 5 דקות של עיבוד במיקסר שמים בצד מכוסה במגבת לתפיחה של שעה.

בינתיים, מכינים את הרוטב:
בסיר מטגנים את הבצל בשמן זית עד שהבצל מתרכך. מוסיפים את שיני השום ואת הבזיליקום (לפי טעמכם, אפשר גם אורגנו או כל עלי תבלין אחרים) ומטגנים עוד כמה דקות. חותכים את העגבנות לרבעים ומכניסים לסיר. מפרקים אותן מעט עם כף עץ, מוסיפים מלח ופלפל ומבשלים כ-10 דקות על אש בינונית. מורידים מהאש ובעזרת בלנדר יד מרסקים את הרוטב לרסק חלק. שמים בצד להתקרר.

לאחר שעה:
מחלקים את הבצק לשלושה חלקים (שלוש פיצות בגודל אישי-בינוני) ומתפיחים שוב. אפשר להתפיח שעתיים במקרר ועוד כחצי שעה בחוץ או פשוט להתפיח בחוץ במשך שעה נוספת בלי קירור.

אחרי ההתפחה השניה, מרדדים כל כדור לעיגול בקוטר של צלחת למנה עיקרית, שלא יהיה דק מדי אך גם לא עבה.
מחממים תנור ל-220 מעלות.
מכניסים כל פיצה לאפייה של 4 דקות (בלבד!), כדי שהבצק יתחיל את האפייה שלו, והרוטב שתשימו עליו לאחר מכן לא ירטיב את הבצק ויהפוך את הכל לספוגי. מוציאים את הבצק מהתנור (אם הוא התנפח אפשר לשבור אותו כדי להוציא את האוויר או פשוט לשים לב בזמן האפייה ולעשות חריץ קטן כדי למנוע את ההתנפחות). שופכים מצקת אחת מלאה ברוטב עגבניות על כל פיצה, מפזרים מעל את הגבינה, ומעל זה – כל תוספת שעולה על רוחכם.

אחרי ההרכבה – אופים למשך 6 דקות נוספות (להיזהר לא להגזים באפייה או שהבצק ייחרך).

(בתמונה: פיצה לבנה – בלי רוטב עגבניות. במקום – ריבת בצל תוצרת בית, מוצרלה, ואוסף של עלים ירוקים, מחצית לפני האפייה, ומחצית שנייה – טריים לאחר האפייה. מזכיר יותר פוקצ'ה, רק דקה וטעימה מאוד. המתכון לריבת בצל אלוהית – בהזדמנות אחרת).

ותמונה לקינוח – סלט קפרזה פשוט – עגבניה, מוצרלה באפלו, עלה בזיליקום, שמן זית, מלח ופלפל גרוס גס.

זה לא סוד שיש לי בעיית קניות. לא הסתרתי אותה מעולם ולעיתים אף הייתי גאה בה.

ביומיים האחרונים הצטברו באמתחתי, וכפועל יוצא מכך, בחשבון האשראי שלי כמה פריטים מצויינים, שהטוב שבהם היה כל כך טוב שלא יכולתי לשמור אותם רק לעצמי.

מן הקל אל הכבד:

בדרכי לקנות סנדוויץ' בבית הקפה הקרוב למקום עבודתי, ראיתי ש"דיווה" מציעה תכשיטים ב-20 שקלים. נכנסתי ויצאתי עם שני זוגות עגילי אמייל יפים ב-20 שקלים כל אחד. לא תמיד קל למצוא ב"דיווה" דברים מוצלחים, אבל אם פוקחים את העיניים לאורך זמן – יהיו הפתעות.

עגילי אמייל אדומים עם חרוז פנינה, 20 שקלים ברשת "דיווה", על רקע תמונת פולארויד שצולמה במצלמת הלומו של בן זוגי. הפריים השרוף (עוד ניסינו להבין איך זה עובד) הוא אני.

"סוהו" עורכים בסוף השבוע מכירת עודפי ייבוא במחסנים שלהם בדרום תל אביב. כבר כמה זמן שהמכירות האלו מאפשרות לקנות את הפריטים שלהם במחירים נמוכים במיוחד. שם רכשתי כוסות פלסטיק צבעוניות ומקסימות ב-10 שקלים לכוס, על מנת להשכין שלום בית קניתי אותן בשני צבעים, כשכל אחד זוכה לבחור צבע. אני בחרתי ירקרק-טורקיזי של בית חולים, בן זוגי בחר כתום "גוש קטיף לנצח". לחשבון הצטרף תיק פרנזים מעור בצבע חול, שעלה 100 שקלים במקום 890 בימים כתיקונם וניתן היה להשיג אותו גם בשחור ובחום. אבל השמחה הגדולה שלי הייתה רובוט מפצל USB עם עיניים בורקות וארבע יציאות ב-59 שקלים.

רובוט מפצל USB ולצידו ערימת התמונות שצולמו במצלמת הלומו המדוברת. לחצו להגדלה כדי לראות את המצולמות המצויינות ע"פ, ה"ט ואני. 59 שקלים במכירה של "סוהו", כניסה מרחוב מנחם בגין 62ב והיא תימשך גם בשבת בין השעות 11:00-20:00.

ואחרונה חביבה, וכשאני אומרת חביבה, אני מתכוונת לאהובה, יקירה, מוצלחת ונהדרת – הרכישה של הבוקר ב"שופרא". נעלי TSUBO הן נעלי העקב הכי נוחות שאי פעם הכנסתי אליהן את הרגל (נקודות לחץ על הסוליה גורמות להן להיות גן עדן לימים ארוכים על עקבים).

מוכרים אותן ב"שופרא" וב"בהונות" וגם ב"פקטורי54". כמעט קניתי אותן פעם אחת כשהלכתי לקנות דיאט קולה בהפסקת צהריים, אבל החלטתי שהמרחק בין 8 השקלים שתכננתי להוציא לבין 540 השקלים +8 שהייתי מוציאה לו הייתי קונה אותן, הוא מרחק שאפילו לי קשה לחיות איתו. חככתי בדעתי אם לקנות אותן בניו יורק כשאגיע, או להזמין אותן באינטרנט, אבל הביקור הבוקר ב"שופרא" חסך לי את ההתלבטות. החנות בדיזנגוף מציעה חדר מבצעים לפי מידות, שבו נחה לה נעל של TSUBO בצבע חום במידה 40 עם מדבקת מחיר מבלבלת של 150 שקלים. אותה נעל בדיוק בצבע שחור הייתה בשלושים אחוז הנחה על 500 ומשהו. לא רק שהנעל הייתה זולה במיוחד, היא הייתה אפילו זולה יותר עבורי, כיוון שאמא שלי שילמה עליה.

מיד בצאתנו מהחנות, בעוד נקודות הלחץ שה-TSUBO החדשות מפעילות על מרכזי העונג במוח שלי, גורמות לי לרחף, בדקתי מה המחיר של אותה הנעל באתר הרשמי של החברה. מה נעימה הייתה ההפתעה כשראיתי שהן עולות באתר 110 דולר.

ובפינת הרכישות של תחילת השבוע – שני זוגות נעליים מ-UrbanOutfitters – סנדל ד'אורסיי בצבע פודרה ב-9.99 דולר, ואוקספורד מקרמה בחום ולבן ב-20 דולר.

הסכמתי.

(אמנם דרך המסך לא ניתן להריח, אבל אפשר ללחוץ להגדלה)

תמיד זה קורה לי. אני מסכימה, ואז בעודי מרדדת את העלה החמישי של הבצק ונראית כאילו גלגלו אותי בקמח, אני מתחרטת שנכנעתי לסחטנות הרגשית של כלי המטבח שלי.

לא אספר לכם שלהכין סהרוני שמרים ממולאים בריבה תוצרת בית זה עניין של מה בכך. זה לא. אספר לכם – שהטעם פשוט שווה את זה. גם הריח.

סהרוני שמרים מקמח מלא עם ריבה תוצרת בית:

לסהרונים:

חצי קילו קמח (אני עושה את זה ביחס של שליש קמח מלא שני שליש קמח לבן).

חצי חבילת שמרית או חצי קוביית שמרים

שני שליש כוס חלב

100 גרם חמאה מומסת

שתי ביצים

80 גרם סוכר

תמצית וניל

מעט מלח

הכנת הבצק:

במיקסר עם וו לישה לשים את כל החומרים כ-5 דקות עד שמתקבל בצק גמיש ומבריק.  מניחים להתפחה של שעה במקום חמים.

אחרי ההתפחה, מחלקים את הבצק ל-4-5 כדורים, בהתאם לגודל משטח הרידוד שלכם, ומרדדים עיגול אחד לעובי של כ-2 מ"מ (שלא יהיה דק מדי, אבל שלא יהיה עבה כי אז מרגישים רק בצק).

עם חותך בצק (אני משתמשת בחותך פיצה) מיישרים את השוליים ויוצרים ריבוע או מלבן ישר. חותכים כל מלבן לכמה רצועות בנות כ-8 ס"מ כל אחת, וכל רצועה חותכים למשולשים שווי צלעות.

אפשר לעשות את זה באחת משתי דרכים – או למרוח קודם כל את המילוי ואז לחתוך את המשולשים, או לחתוך את המשולשים ולמרוח מילוי על כל משולש. זה תלוי בעיקר בסוג הריבה. עם ריבת התות – קל יותר למרוח על הכל קודם בשל המרקם שלה. עם ריבת המשמש, שיש בה חתיכות של פירות, כדאי למרוח על כל משולש בנפרד.

מגלגלים כל משולש מהבסיס לכיוון הקודקוד ומעגלים לצורת קוראסון. מעבירים לתבנית, מברישים בביצה או בחלב, ואופים בתנור שחומם מראש לחום של 180 מעלות כ-20 דקות.

בשביל הגיוון, אני עשיתי את הסהרונים עם שלושה סוגי מילוי – הראשון – ריבת תות, השני – ריבת משמשים עם קצת קינמון, והשלישי – חמאה מומסת עם קינמון, סוכר חום ואגוזים. זה כמובן עובד מצוין גם עם שוקולד מכל סוג.

ריבת משמש:

יחס של קילו משמש ללא גלעין ל-800 גרם סוכר לבן (נכון, כולם תמיד אומרים שצריך קילו על קילו. אני לא מאמינה בקילו סוכר. לפעמים, כשהפרי מתוק מאוד, כמו תות, אני שמה עוד פחות סוכר).

מכניסים את המשמשים החצויים לסיר, עם הסוכר, ומבשלים על אש קטנה עד שהסוכר נמס. מקטינים את האש עוד יותר, מוסיפים שניים-שלושה פלחי לימון, ונותנים לזה להתבשל באין מפריע בסביבות שעה. צריך לבדוק מדי פעם שהריבה לא נשרפת ולערבב קלות. בסיר, הריבה תמיד קצת יותר נוזלית, לכן, כדי לבדוק אם היא מוכנה, צריך לקחת טיפה עם כף ולהניח על צלחת קרה (או לא קרה – ולהכניס למקרר לשתי דקות). אם אחרי שתי דקות הנוזל הופך לצמיג כמו ריבה – סימן שהיא מוכנה. מורידים מהאש, מצננים היטב, ומכניסים לצנצנת מעוקרת (שעיקרתם במים רותחים מכל כיוון וצד). כך הריבה תחזיק יותר זמן סגורה במקרר.

המתכון מצוין גם לריבת תות או אפרסק. היתרון הגדול בריבת משמש הוא הפקטין שבפרי, שמשמש בהרבה מקרים לזיגוג עוגות. מעט ריבת משמש במים רותחים ויש לכם זיגוג מבריק תוצרת בית.